- ענבל כהן חמו | מאמנת אישית | - https://www.docoaching.com -

סליחה כמפתח לצמיחה

סליחה, התבוננות, צמיחה

ראשית שנה חדשה מזמינה התבוננות קדימה ותכנון – מה היינו רוצים להשיג השנה? מה אנחנו רוצים שיקרה? ההתכוונות לדברים הגדולים מאפשרת ליצור תכניות ומעשים שיגשימו אותם.

אבל מיד בתחילתה מזמינה אותנו השנה העברית לעוד סוג של התבוננות – התבוננות אחורה, הרהור ולמידה. יום כיפור מיועד למחילת עוונות וסליחה, בין האדם לסביבתו ולעצמו. גם אם אינכם מחוברים לפן הדתי של החג, החיים מזמנים פסק זמן לבדוק מה ניתן ללמוד מאירועי השנה החולפת.

אנחנו עושים טעויות רבות בחיינו:

על חלק מהטעויות אנחנו מצטערים ואפילו סובלים בגללן, וחלק מהן עוברות לנו ליד האוזן – אנחנו יודעים שלא היינו בסדר, אבל מתעלמים. ועדיין, משהו קטן בתוכנו חש באי שקט וחוסר נוחות.

הסליחה חשובה – היא מפתח לצמיחה וגדילה, וגם נושאת בחובה אופציה לשקט נפשי. הסליחה היא קודם כל לעצמנו – אחרי שאנחנו מצליחים לקבל את עצמנו, פגומים וחסרים כפי שאנחנו. לא מושלמים, שוגים, לפעמים קטנים וקטנוניים, לצד יכולותינו היפות והטובות. מי שלא נהיה, מגיעה לנו הזכות להיות אהובים, כמו לכל אדם אחר בעולם. האהבה צריכה לבוא קודם כל מתוכנו אל עצמנו – אל תכונותינו היפות וגם אל הפגומות – הכול הוא חלק ממי שאנחנו, אי אפשר לקחת חלק ולזרוק חלק אחר. לכל בחירה שלנו נמצא הוכחות בעולם – אם נשנא את עצמנו, נמצא עוד אנשים שישנאו ויבוזו לנו. אם נאהב את עצמנו, נמצא מסביבנו אנשים שאוהבים אותנו.

כעס על עצמנו משאיר אותנו במקום קטן ופגוע. החלק הביקורתי בתוכנו יוצא בחמת זעם על החלק האחר, הרגיש וחסר הביטחון. במאבק בין שני החלקים האדם השלם נפגע. האדם חושב על עצמו "אם רק היית נזהר זה לא היה קורה", "לעולם לא תלמד", "מה יהיה אתך", "אתה חרא של בן אדם". קשה לשאת את המשפטים האלה, הם פוגעים בנו מבפנים.

חמלה לעצמנו היא המפתח לשינוי – כאשר אנחנו מסוגלים לראות את עצמנו בחמלה כיצורים אנושיים, בעלי תכונות שונות ומגוונות, נפתחת האפשרות לראות גם את האחרים כך, בחמלה ובראיה שלמה ולא חד צדדית. 

בידנו הבחירה כיצד להגיב לטעות שעשינו, האם בכעס, אכזבה עצמית, תסכול וייאוש – או באהבה, סליחה ולמידה.

נדמיין רגע את תום, ילד קטן:

תום לקח כוס זכוכית מלאה מיץ לשולחן, ואופס… הכוס נפלה מידיו הקטנות ונשברה. כיצד נלמד את תום לקחת כוס באופן בטוח?

האפשרות לא לכעוס תפתח בפנינו רק אם נכנס לעורו של הילד, אשר רק רצה להרגיש גדול ולהיות עצמאי, ונרגיש את הצער שהוא חש מכישלונו.

איך ילמד ויגדל אם לא יתנסה?

ואנחנו – איך נצמח ונגדל אם לא נתנסה גם אנחנו? אם נלמד לעשות דברים אחרת אם לא נטעה?

מה אפשר לעשות עם טעויות? 

אם איחרתי למקום חשוב, אני יכולה לנזוף בעצמי שאני חסרת אחריות, או להכיר בכך שיש לי בעיה בתכנון זמנים, לקבל אותה, ולנקוט פעולות כדי להימנע מאיחורים – שימוש בתזכורות, לתכנן להגיע קודם, ופעולות מניעה נוספות. רק אם אקבל את עצמי על חסרונותיי אוכל לנקוט פעולה מועילה כדי לשנות.

אם דיברתי בחוסר רגישות ופגעתי באדם – אבקש סליחה. לא בשביל הנפגע, אלא בשבילי, כחלק מתהליך ההבנה והתיקון שלי את עצמי. בקשת הסליחה גורמת לי להריץ את האירוע אחורה ומאפשרת לי ללמוד דרך תגובה אחרת, לא אוטומטית.

כאשר מישהו פוגע בי, עוזר לי לראות את העניין דרך העיניים שלו  דרך חוסר הביטחון והכאב שלו שמניעים אותו. ואז קל לי יותר לראות שהפגיעה נובעת מהפגם של האדם האחר ולא בגלל שאני לא בסדר או שזה מגיע לי. כאשר מישהו פוגע בנו, ברוב הפעמים הסיבה היא הקושי שלו. אני מכירה מעט מאוד אנשים רעי לב, והרבה אנשים חסרי סבלנות, טרודים, מרוכזים בעצמם, מרוטים ממירוץ החיים. כשאשר מצליחים לראות מהיכן בא האחר, את הדימוי העצמי הנמוך שלו, את הצורך האנושי לתפוס מקום, או אתגרים אחרים שהוא מתמודד איתם, קל יותר למחול על הפגיעה ולא לקחת אותה אישית. ואז אפשר גם לפעמים לתת לו משוב מתאים, שאולי ילמד ממנו משהו, ולהימנע מלהסלים את העימות וליצור ריב וכעס. 

לקראת יום הכיפורים ולקראת השנה החדשה – ולכל יום בשנה, שאלו את עצמכם:

> במה טעיתי?

> האם אני מוכנה לקבל את עצמי עם הטעות הזו, ולאהוב את עצמי?

> האם יש משהו שאוכל לעשות כרגע כדי לתקן את המצב?

> כיצד אמנע מטעות זו בעתיד?

> האם אפשר להכניס יותר סליחה לחיים – כלפי עצמנו וכלפי הזולת? 

סליחה, קבלה עצמית, היכולת לראות דרך עיני האחר, כולם מפתחות לצמיחה שלנו ויש רק מה להרוויח מהשימוש בדרך הסליחה, ההתבוננות והצמיחה.